מאת: גילי מלניצקי פרסום: Fri, 11 Aug 2017 14:26:15 קטגוריה: קיבוצים,עסקים קטנים,צוק איתן - ההשפעה הכלכלית


דירות חדשות במחירים מצחיקים, מקומות עבודה, נוף יפהפה - אבל "מחכים לגפרור שיצית הכל"

תנופת בנייה, אלפי תושבים חדשים, תיירות, תעשייה ואיכות חיים ■ שלוש שנים אחרי מבצע צוק איתן, החיים ביישובי עוטף עזה נראים ורודים מתמיד - עד סבב הלחימה הבא, שכל תושבי האזור בטוחים שפריצתו היא רק שאלה של זמן

ברגע הראשון, המבקר בעוטף עזה יתקשה להבחין בשרידי מבצע צוק איתן שהתרחש לפני שלוש שנים. התיירות במקום תוססת, תנופת הבנייה בשיאה וכך גם הביקוש לדירות ביישובים הפסטורליים. אפילו עסקים קטנים מחפשים מקום לשכור. "אחרי מבצע צוק איתן, כשהתחלתי לדבר על אסטרטגיה תיירותית לשדרות, היזמים המקומיים הציעו ללכת לכיוון של תיירות דמים. הם דיברו על מסלולים בעקבות נפילות קסאמים, פצועים, הרוגים, רסיסים, סיפורי מלחמה", כך מספרת שרית מנשקו, מנהלת סניף מעוף בשדרות ועוטף עזה — הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים של משרד הכלכלה והתעשייה. אבל לדבריה, "אחרי תהליך ארוך, כיום הדגשים והכיוונים הם אחרים לגמרי. התפישה כאן השתנתה מרחמים עצמיים לאזור שמבקש להיות תחרותי על המפה".

"צוק איתן לא היה קל וספגנו הרבה ביטולים, אבל המבצע חידד לנו את הסיבה שבגללה אנחנו נמצאים כאן", אומר יצחק איבו, מנהל מתחם התיירות בקיבוץ ניר עם ומוותיקי הקיבוץ. "האנשים שנמצאים כאן — המקום בנשמתם. גם כשאורחים מגיעים, הם סקרנים לשמוע על החיים שלנו ואם אנחנו מפחדים. יש כאן עקרונות וערכים של ערבות הדדית שאנשים עוד צמאים אליהם".

ליאורה סלע דוד, מנהלת עמותה לקידום התיירות באזור שקמה־בשור, מספרת שאת העיתונאים מכלי התקשורת הזרים שבאו לסקר את הלחימה או את אנשי קבע והצבא שהתארחו בצימרים, מחליפות כיום משפחות של נופשים. לטענתה, הציבור הישראלי מאמץ בשמחה את המיתוג של תיירות דרומית נורמטיבית, מיוחדת ושמחה, כמו הפסטיבלים דרום אדום וכדורים פורחים ושבילי אופניים לרוכבים.

ולא רק זה. שלוש שנים אחרי, נראה כי אזורי המסחר ומרכזי התעשייה בעוטף עזה — שלפי החוק לעידוד השקעות הון בתעשייה נהנים מהטבות של אזור עדיפות א', עם מחירי קרקע מסובסדים וארנונה נמוכה — חווים צמיחה משמעותית. פארק התעשייה ספירים, למשל, המשותף למועצה האזורית שער הנגב ולשדרות, נמצא כיום בתהליך אכלוס ובנייה של מרכזים לוגיסטיים ובתי עסק.

גם אזור התעשייה בשדרות, שבו פועלות חברות כמו אסם, קב־קל ונגב, מבקש להתרחב. לפי עיריית שדרות, מאז צוק איתן הוקמו בעיר 15 מפעלים חדשים ועוד כמה התרחבו, בהם מפעלי אמדוקס ואלביט. התקדמות נרשמת גם בפיתוח אזור התעשייה באופקים ובמרכז המסחרי אשכול.

אלא שהשיקום לאחר המבצע לווה בחשדנות רבה מצד התושבים. רובם המכריע אינם תוהים אם הלחימה הבאה אכן תגיע, אלא מתי ואיך הם יהיו ערוכים לקראתה. אחרי עשור של ריצות מבוהלות למרחבים ממוגנים ושבועות מחוץ לבית, הם יודעים כמה השקט שביר. הפריחה המחודשת של האזור לא מעלימה את קולות החפירה של המנהרות העזתיות, וגם לא משכיחה את זה שהילד חוגג בשבוע הבא 11, אבל עדיין מרטיב במיטה.

עיקר העבודה של בעלי העסקים בימים שאחרי צוק איתן היה לתבוע את הפיצויים שמגיעים להם כדי לקום מחדש על הרגליים. "ערכנו כינוסים קטנים שבהם דיברנו בעיקר על הפיצויים ואיך ניתן להשיג אותם, אבל בעלי עסקים לא נהרו אליהם, כי הם היו עסוקים בלדאוג למשפחות ולבתים שלהם", אומר רן קויתי, מנהל הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה.

מנשקו מעידה כי רק בשנה וחצי האחרונות התחילו בעלי העסקים להיחלץ מהבוץ ולהביט קדימה, ולהיענות ליצירת תוכניות ארוכות טווח. "הרבה פעמים בהחלטות ממשלה ההטבות נעלמות לאחר חצי שנה, אבל בחצי השנה הזאת שבה הייתי אמורה לדאוג להטבה או לפיצוי — המשפחה היתה מפורקת ובעל העסק מנסה לאחות את השברים ולטפל במשבר ובטראומה שעברו בלחימה", היא אומרת. לכן במעוף פעלו יחד עם העסקים כדי להגמיש את לוחות הזמנים.

ולמרות החשדנות והקשיים, ב–2015–2016 קיבלו יותר מ–500 יזמים ובעלי עסקים ליווי של יועצים עסקיים והשתתפות בקורסים בעלות של יותר מ–3.3 מיליון שקל. בעוטף חל באחרונה שינוי תפישתי והתחילה לחלחל ההבנה שצריך לנסח תוכנית אסטרטגית שתאפשר לעסקים להתקיים לאורך זמן, גם כשתגיע המערכה הבאה. לשם כך הקימו, למשל, פורטל לבעלי עסקים בדרום שיאפשר הזמנה ישירה מהם בזמן לחימה. מחלבת בארי, למשל, השתמשה בייעוץ ובפלטפורמה של פיתוח אתרים של מעוף לטובת הקמת קווי משלוחים לכל הארץ של גבינות מהמשק ללא פערי תיווך, שפועלים כבר כיום ומגדילים את המכירות.

"אנחנו מנסים לבנות עם העסקים תוכנית חירום לקראת המבצע הבא", אומר קויתי. "כמו שבקיבוצים יודעים שיש להם קיבוצים אחים בצפון שאליהם המשפחות ייצאו, אנחנו מנסים ליצור מודל דומה ברמה העסקית, שיאפשר לעסקים באזור להיערך לעתיד".

לדבריו, "בשנה האחרונה אנחנו עדים לשינוי עמוק בתפישה של התושבים. מעבר מבכיינות וגינונים של 'קשה לנו, אנחנו בפערים, אנחנו מאחור ובפריפריה', לשיח על פיתוח ואופק, על איך גדלים". קויתי מוסיף כי "כשיותר ויותר תושבים מגיעים לאזור בגלל איכות חיים כפרית, קשה לנופף במסכנות. גם ראשי המועצות מבינים שזה לא לוקח אותם לשום מקום. הגישה השתנתה: אנחנו נעזור לעצמנו — אנחנו יכולים".

שר הכלכלה, אלי כהן, אומר כי "כיום דווקא הגידול הדמוגרפי הוא עילה וזרז לפיתוח משמעותי באזור, אפילו יותר מהשייכות לאזור תחת סיכון ביטחוני. ישובי עוטף עזה ושדרות זוכים לתעדוף מעצם היותם פריפריה שמתרחשים בה תהליכי פיתוח משמעותיים".

התושבים פוצו רק על ימי הלחימה

ה–8 ביולי 2014, כשהקסאמים איימו על תושבי המרכז, היה היום שבו נפתח סבב הלחימה האחרון. אבל את עיקר האש ספגו במשך שנים יישובי העוטף מהמועצות האזוריות שער הנגב, אשכול, חוף אשקלון, שדות הנגב והעיר שדרות וסביבתה. בצוק איתן נורו יותר מ-4,500 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, חלקן יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל, חלקן נפלו בשטחי מגורים וכ-3,600 נפלו בשטחים פתוחים — רובן ביישובי עוטף עזה.

באופן פורמלי המבצע נמשך עד 26 באוגוסט, ובמהלכו עזבו חלק מהתושבים את ביתם לערי המרכז, כדי להתרחק מהלחימה. לאחר המבצע, רק חלק קטן מאוד מהמשפחות החליטו שהן לא חוזרות ליישובי העוטף.

הממשלה הבינה שלנוכח הלחימה המאסיבית במשך תקופה ארוכה, יש צורך בתגובה מהירה ויציבה. עוד בימי המבצע התקבלו החלטות ממשלה לחיזוק החוסן האזרחי בשדרות וביישובי עוטף עזה, תוך התאמה של סדר העדיפויות בתקציבי המדינה ל–2014–2017 כדי לממן את עלויות צוק איתן — ובעיקר את השלכותיו על האזור. עוד ב–10 באוגוסט 2014 נקבע תקציב בסך 1.3 מיליארד שקל שתקצה המדינה ליישובי העוטף בפרישה לכמה שנים, בנוסף לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים שתפצה את העובדים והמעסיקים באזור שהכנסתם נפגעה.

אחת ההחלטות המהותיות לגורלם של יישובי העוטף היא החלטת הממשלה 2017, שהתקבלה בספטמבר 2014, שבה הוחלט על תוכנית רחבה ובה שורה של פעילויות שיקום ועידוד צמיחה בעקבות המבצע והמצב הביטחוני המתמשך שקדם לו. החלטות אלה נגעו להיבטים שונים, ובהם בינוי, דיור, תשתיות, תעסוקה, יזמות, תשתיות ותיירות.

בדיון שהתקיים בוועדת הכספים ביולי 2015, שעסק בתשלום פיצויים והעברת תקציבים לאזור, אמר אלון נתן שוסטר, ראש מועצה מקומית שער הנגב: "אחת הבעיות הגדולות זה שהחוק מיושם", בהתכוונו לחוק המבטיח פיצויים לבעלי עסקים ועובדים שפרנסתם והכנסתם נפגעה בימי הלחימה. "החוק מיושם באופן מדויק, אבל התקנות הרלוונטיות לא הוגנות. לפחות במשך עשרה ימים בקיץ 2014 (שלא במסגרת ימי הלחימה שנקבעו, ג"מ) היו הנחיות מפורשות מפיקוד העורף או מפיקוד דרום שהנחו אותנו להתמגן ולפעול בשונה מהנוהל המקובל, אבל הפיצויים מגיעים מתי? מ–7 ביולי 2014. מה קורה כאשר התושבים מפחדים לחזור אל פי המנהרות בסוף האירוע". נתן מכוון לכך שהתושבים פוצו רק על ימי הלחימה, ולא אלה שקדמו להם או באו אחריהם.

הבקשה לאמוד בדיוק ולכמת את הנזקים ולצמצם את ימי הפעילות לימי המבצע יצרה מצב שלא שיקף בחלק מהמקרים את הנזקים שנגרמו לבתי העסק ולעובדים השכירים. עובדים רבים בעסקים מרוחקים יחסית חזרו לעבודה רק ימים ולעתים שבועות לאחר סיום הלחימה, מה שמנע גם מבתי העסק לחזור לעבודה בהיקף מלא. הפיצויים, לעומת זאת, היו בכפוף לפער בין ההכנסות בהשוואה לתקופה המקבילה של ימי המבצע ב–2013 (בכפוף להצגת חשבוניות במקרים רבים) או במסלול משכורות — בהשוואה למשכורות ששולמו בשנה שלפני. כך יצא שבתי עסק רבים קיבלו פיצויים שאינם משקפים את היקף הפגיעה, שכן החשבוניות מימי הלחימה היו קשורות לעבודות קודמות, ותלושי השכר לא שיקפו את העבודה שלה נערכו בתי עסק מסוימים לקראת הקיץ — כמו מוקדי תיירות, בילוי, מסעדות וחקלאות עונתית.

לפי העמותה להתאגדות לעסקים קטנים, כ–70 עסקים קטנים בדרום קרסו בעת המבצע. מרביתם היו כאלה שרק נפתחו, שהיו בקשיים או שהיו לפני שינוי או בתהליכי צמיחה, ולא יכלו לשאת את הפגיעה. עוד אחד מהקשיים המרכזיים בקבלת הפיצויים היה נעוץ בכך שתהליך קבלתם המלא היה יכול להתקבל גם שנה לאחר המבצע, עד שהגישו המבקשים את המסמכים המתאימים. זאת תקופה ארוכה מדי לעסק בתחילת דרכו או בנקודת משבר. בנוסף, לאותם עסקים היו בינתיים הוצאות נלוות לשמאי, לרואה חשבון ולעורך דין — אלה שאמורים להעריך את ההפסדים והנזקים.

"יש מצבים שבהם נדרשת התייחסות מקלה ושמבינה כי לא רק ההכנסות נפגעות באותם שבועות או ימים של פעולה, אלא שיש השלכות ארוכות טווח בגלל היעדר שיווק, היעדר פעולה", אמר אז שוסטר בוועדת הכספים. "ממה שאני שומע, הייתי אומר שהתשובות ניתנות ביד קפוצה, קפוצה מדי".

עיריית שדרות צופה הכפלה במספר התושבים

בדיון בוועדת הכספים שהתקיים ב–2015 ועסק בהעברת תקציבים ליישובי עוטף עזה, דרשו ראשי המועצות המקומיות מהממשלה שתקיים את הבטחותיה ותפעיל את המענקים ואת תקציבי הסיוע שהובטחו כדי לפתח תשתיות לדיור באזור. ראש המועצה האזורית אשכול, גדי ירקוני, אמר אז שבלי התקציבים לא יינתן מענה לביקוש הרב. "בעולם ישמעו את מה שאמרת עכשיו ופשוט לא יאמינו", הגיב בתדהמה אז יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני. "האזור מוכה טילים. הוא מקום שכשרואים אותו בעולם בטוחים שאי אפשר לחיות בו. ומה שאתה אמרת זה שאנשים רוצים לבוא לגור — ואין מקום. אמרת את זה?".

ואכן צריך לראות כדי להאמין. אף שנדרשה לממשלה שנה עד שהעברות התקציבים נפתרו, עתה מתאפשרת תנופה של בנייה בקיבוצים צמודי הגדר. משרדי האוצר, השיכון ופיתוח הנגב והגליל השקיעו בשלוש השנים האחרונות מאות מיליוני שקלים בעידוד הצמיחה הדמוגרפית ביישובי הדרום.

בשדרות, למשל, מתגוררים 26 אלף תושבים. לפי נתוני העירייה, בין 2005 ל–2015 שווקו בעיר רק כ-150 יחידות דיוק חדשות, בעוד שבשנתיים האחרונות שווקו כ–2,000 דירות — תוספת של 7,000 תושבים. לפי העירייה, הצפי הוא שבשנים הקרובות מספר התושבים יוכפל ל–50 אלף.

לפי נתוני מכון המחקר של הכנסת והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביישובי הדרום התגוררו ב–2013 1.18 מיליון תושבים, שהיו 14.4% מכלל האוכלוסיה בישראל, ומתוכם 65 אלף איש התגוררו בעוטף עזה. ב–2016, לפי הערכה של אותם גופים, מתגוררים 78 אלף תושבים בשדרות וביישובי עוטף עזה — גידול של כ–20%. גם בקיבוצי האזור מעידים על הרחבות בנייה משמעותיות. למועצה האזורית אשכול נוספו כ–1,000 תושבים חדשים מאז צוק איתן, ולמועצה חוף אשקלון נוספו כ–1,200 תושבים. בקיבוץ בארי, למשל, נוספו בשנתיים האחרונות 40 יחידות דיור חדשות; ביד מרדכי נוספו 30 יחידות; וגם בגבים ובכפר עזה נאלצים לדחות את המידפקים על שערי הקיבוץ מפאת חוסר מקום.

לדברי איציק בר, מנהל מרחב דרום של החטיבה להתיישבות, הצמיחה הדמוגרפית נובעת בין היתר מהעלויות הנמוכות של הקרקע והבינוי, שדרוג התשתיות ביישובים (מדרכות, כבישים, מבני ציבור) ושדרוג תשתיות החירום והתקנת גנרטורים. "יש בנייה מסיבית בקיבוצים זיקים, ארז, יד מרדכי וניר יצחק. במועצה האזורית שער הנגב מדובר ב–280 מגרשים שבהם מתבצעות התחלות בנייה וקליטה של 250 משפחות (כולל בשכירות). בקיבוץ ארז נבנות 30 יחידות דיור אחרי שנים שלא היו שם יותר מ–120 משפחות. יש כאן לפחות 20% צמיחה דמוגרפית בשלוש השנים האחרונות", אומר בר.

על המשרד לפיתוח הנגב והגליל הוטלה האחריות להקמת "בתי אגודה" — בתים המוצעים לשכירות, עם אפשרות לרכישה. כדי לבנות אותם מקצה הממשלה 180 אלף שקל לדירה עבור תשתיות וסכום נוסף לסבסוד הבינוי. המשרד מקים באזור עד 150 יחידות דיור כאלה בקו הקדמי בעוטף בהשקעה של 30.5 מיליון שקל בכל אחת מהשנים 2015 ו–2016, בנוסף לתקציב של 10.5 מיליון שקל עבור 50 יחידות בשאר היישובים שבטווח של יותר משבעה ק"מ מהגבול עם עזה.

כמו כן, הוקצו 5 מיליון שקל לשיפוץ יחידות דיור והשלמת מרכיבי מיגון למתיישבים חדשים, וסיוע בשכר דירה ל–400 סטודנטים (500 שקל לסטודנט) ולמשפחות המתגוררות בשדרות (עד 900 שקל בחודש). גם מרכיבים כמו העצמה קהילתית וחברתית של האזור נלקחו בחשבון, והמשרד לפיתוח הנגב והגליל יועד להקצות לעניין 7 מיליון שקל ב–2015–2017.

"90% פוסט־טראומטיים - אבל עם איכות חיים מדהימה"

"יש פה איכות חיים וקהילתיות שלא רואים במקומות אחרים בארץ", אומרת איילה, בשנות ה–50 לחייה, שעברה להתגורר בשנים האחרונות באחד מהקבוצים צמודי הגדר. "אני כבר לא ילדה, ומשהו בערבות ההדדית גרם לי למכור את הדירה שלי בעיר ולהגיע לכאן בלי להסס, ולחיות כמו שחלמתי — עם גינה ושכנים שמחכים לשתות אתי קפה". גם תושבת קיבוץ נירים מעידה כי "יש פה איכות חיים מדהימה. שקט ואווירה שאין במקום אחר, יש תחושה של קהילה וביטחון".

אסיף פלג, 28, גדל בקיבוץ כפר עזה למציאות של קסאמים ומיגונים. כשהשתחרר מהצבא חסך קצת ומיהר לברוח למסלולים חדשים, רחוקים משבילי הקיבוץ. איכשהו, דווקא תוך כדי צוק איתן, מצא עצמו שוב חוזר לקיבוץ. "חשבתי שאהיה פה לכמה שבועות עד שהעניינים יירגעו. אולי דווקא המצב הכאוטי גרם לי לרצות את הקרקע הישנה והמוכרת. העניין הוא שעד עכשיו אני עוד קצת ב'מוד' של לחזור לכמה שבועות, אבל אני פה כבר שלוש שנים".

בת זוגו מהמרכז הצטרפה אליו לאחר שהתגוררו יחד בעמק חפר, ולדברי פלג, "כל עוד שקט כאן — ממש נוח לחיות פה. המחיה כאן זולה מאוד ומאפשרת לי לחיות את החיים בקצב שנכון לי, ולא תוך כדי מרדף אחרי עבודות, זמן וכסף. מדובר בבחירה באורח חיים, שהוא רחוק מאוד מעצלנות, אלא מאפשר לי לא לבלות את כל זמני סביב עבודה. אני גר בדירה שבתל אביב הייתי משלם עליה פי חמישה".

באחרונה פתח פלג, עם שותפתו רותם כהן, קליניקה לטיפולים אלטרנטיביים בכפר עזה בשם happy place, במחסן ששופץ בהשקעה של עשרות אלפי שקלים. "אנחנו אמורים לשלם על המבנה שכירות של 1,400 שקל בחודש, אבל עם הקלות המס והארנונה, והעובדה שהמקום נחשב פעילות למען הקהילה, אנחנו מקבלים הנחה שמגיעה לכ–40% פחות. גם עובדת היותו בן משק וסטודנט מספקת לו הקלות של כ–40% ממחיר שכר הדירה של דירת מגוריו — 1,200 שקל.

"אני חושב שבדומה לאישה שיולדת בייסורים אך הטבע ברא אותה כך שתשכח מהר מה היא חוותה ותכף יתחשק לה שוב פעם — כך גם כאן", אומר פלג. "יש משהו באזור הזה שמשכיח את הפצעים שחווינו וגורם לך לחזור. אני מבין איך יכולים להסתכל עלי כאל חריג שחוזר לזירת האסון, אבל כפי שאחרים לא עוברים לגור כאן כי זה נראה להם מפחיד, אני לא עובר לגור במרכז, כי שם שום דבר לא צפוי וזה נראה לי מפחיד. פה אני ב'סייף זון' שלי. האיום המרכזי שלי הוא לא דקירות, פיגועים או מקומות הומים, אלא נמצא מעבר לגדר, וכל עוד אין מבצע — אז הוא נשאר מעבר לגדר. כל אחד והדברים שמרחוק נראים לו מפחיד.

"לא קשה לראות ש–90% מהאוכלוסיה פה מוכת טראומה, ולא צריך שיכירו אותם או שהם יאובחנו על ידי מומחה כפוסט־טראומטים. אני יודע שגם אני ביניהם, ובטח לא מעט מהאנשים סביבי. לא צריך דוקטורט בפסיכופתולוגיה וגם לא להיות זן מאסטר ברפואה סינית כדי לראות את הדברים האלה. האזור שלנו הלום, גם אם ותיקי האזור מטבעם לא ירוצו להודות בחולשות וברגשות שלהם".

לדברי פלג, בדומה לצעירים ולמבוגרים רבים, גם תחנת הרכבת משדרות יצרה מציאות חדשה עבור תושבי האזור וגישתם למרכזי תעסוקה ואקדמיה. "הרכבת יצרה כאן זמינות ומוביליות נוחה מאוד למרכז. בחרתי בחיים שיש להם יותר זיקה כפרית, במרחק שעה מהמרכז. שעה זה כלום, ובינתיים טוב לי פה — עד שיגיע מבצע שירעיד לי את האדמה. בסבב הבא, שכנראה יגיע, לא אהיה פה בכוח. אני לא חושב שזה פטריוטי להישאר למות פה, אף על פי שיש ממ"דים וצבא שמגנים עלינו. אין ספק בכלל שזה עניין של זמן עד המבצע הבא. מחכים לגפרור שיגיע ויצית פה את הכל. העסק עוד מילא, אבל כשאני חושב על להקים משפחה וילדים שנכנסים למשוואה, אני כבר לא יודע מה יהיה".

אבל בעוד קיבוצים חזקים ועשירים באזור, כמו בארי, מסוגלים למשוך עשרות מתיישבים חדשים שיעברו את ועדות הקליטה וההתאמה לקיבוץ, כרם שלום, למשל, נמצא על הגבול הדרומי של הרצועה ועדיין מתקשה ליהנות מהשפע שעליו מדברים כיום ביתר הקיבוצים. לדברי בר מהחטיבה להתיישבות, "כרם שלום זה יישוב עם חומה של שמונה מטרים, על מעברי הגבול של מצרים ועזה, ומרוחק ממקומות תעסוקה. שם הקושי הוא גם בתחום החברתי, ולשם כך אנו פועלים לגייס לשם מנהיגות וגרעיני התיישבות חדשים. השקענו שם קרוב ל-7 מיליון שקל", הוא אומר.

"משפחות חדשות מונעות משיקולים כלכליים, ואיני יודע כיצד ינהגו אם יחל פה עוד מבצע", אומר בר, שמקווה שהנחות לשכירים במס הכנסה והטבות בבנייה יספיקו. "גם צעדי המיגון והמחסום נגד המנהרות שיוצר משרד הביטחון מסייעים בהתמודדות עם הבאות".

"השקט היחסי של שלוש שנים נותן אותותיו", אומר יורם באום, תושב כפר עזה, ששניים מתוך ארבעת ילדיו הבוגרים מתגוררים בקיבוץ. "מלבד המחיר, שהוא פונקציה משמעותית בעלות של וילה שהיו מנסים לבנות באזור המרכז, יש את העניין הזה שאולי נשמע מצחיק — ציונות. הציונות לא קיימת רק אצל מתנחלים בשטחים, אלא גם אצלנו. לפני עשור, אחרי שחבר שלי מהקיבוץ נהרג, התחלתי לבנות כאן בעצמי ממ"ד ליד הבית. זו היתה מבחינתי הצהרת כוונות — אני כאן כדי להישאר. לא יזיזו אותנו, גם כשהמצב פחות טוב".